זוהי ועדה מיוחדת המרוכבת מכל האנשים בכל זמן נתון שעושים סקס שמרחיב את אופקיהם, אסור חברתית, או שמתקיים במקום ציבורי כלשהו מוסתר - בקושי.

שבכל הכוכבים אנו אוכלות ביצים וחלב"
הכוכב הבא כולו טבעוני

שבכל הכוכבים אנו מצייתות לנורמות של גברים
בכוכב הבא אין חוקים

שבכל הכוכבים אנו עובדות בשכר רעב
בכוכב הבא אין עבודה

שבכל הכוכבים אנו הולכות לבושות, מאופרות, מגולחות, מורעבות ומושפלות
"...הכוכב הבא כולו אהבה עצמית ונודיזם 

, היא מספרת, "בחור בפאב, שלא ידע שהיוצרת לידו, אמר על הפנזין שלה: "זה הדבר הכי הזוי שראיתי בחיים שלי". זו, אומרת רוזנבליט בחיוך, "המחמאה הכי גדולה. אין יותר מזה."ע

זה לא היה מקרי שמשמרת המחאה שנערכה בעקבות ביטול המצעד "התחלקה"  או אולי עדיף לומר חולקה לשני קבוצות: הקבוצה שצעקה מסרים אנטי- מלחמתיים הייתה עצומה באופן יחסי - כחצי מכמות המפגינים. לכל מצעד גאווה מגיע מגוון רחב של חברי קהילה מכל צבעי הסטיקרים הפוליטיים ומכוני הכושר ברחבי הארץ, אך לזו לא טרחו להגיע. אולי הם חששו, ובצדק, משידור חוזר של דקירות סטייל שנה שעברה. ואולי (וזו דעתי) היה להם יותר חשוב להביע את ההומואיות שלהם בחלל הסגור והמוגן של המסיבה של שירזי ב"אומן" בלילה שאחרי כן- לא ברחוב פתוח ובעיר רווית ההומופוביה. 

ה..."המטרה שלי ושל השותפות שלי לפנזין היתה לכתוב ולהפיץ טקסטים, להשמיע קולות וליצור ניראות ביסקסואליות חדשה, קולנית ומהפכנית. במהלך  השנתיים האלה עבדנו על הקמת קהילה, יצירת ניראות, פעילויות חברתיות, רשימת התפוצה, פעולות מחאה, ואז הרצח, מצעדי הגאווה, ועוד הרבה... הפנזין מעולם לא הפסיק להיות רלוונטי, אבל הוא התעכב והתעכב, כי תמיד היה משהו דחוף יותר"..."הגעתי למצב שכמעט כל הטקסטים הרציניים שנכתבו בעברית
על ביסקסואליות ופורסמו באינטרנט בשנתיים האחרונות, נכתבו על ידי.
כלומר, למצב שאני לכאורה המייצגת היחידה של הקהילה הביסקסואלית,
הקול היחיד שנשמע. מצאתי את עצמי בראש של היררכיה. ולמרות שזה
מאוד נחמד ומלטף באגו, אחידות והיררכיה זה די מעפן, ולעומת זאת ריבוי
ופירוק של היררכיות זה חלק מהקטע של ביסקסואליות (כולל ובעיקר, מהבחינה הפוליטית). לאט לאט הבנתי שפנזין ביסקסואלי זה הדבר הכי חשוב כרגע. או במילים יותר יפות: שהקהילה תקבל מקום לדבר.י
.אז הנה המקום לקהילה
.באהבה, סולידריות, זעם וגאווה
."אייזנר ;( ”B“ שירי 

ה..."הבנתי גם שרבים מהטקסטים המרגשים והמשמעותיים ביותר שקראתי בחיי הגיעו אלי ללא כריכה קשה, מקסימום מחוברים 
".בסיכות מהדק

במקום שבו התקיימו תסכול ניכור, וציניות, ישנן עכשיו תכונות חדשות בקרבנו. אנחנו מלאים באהבה אחד כלפי השני ומפגינים אותה. אנחנו מלאים בזעם על מה שנעשה לנו. וכשאנחנו נזכרים בצנזורה העצמית והדיכוי מהם סבלנו לאורך כלכך הרבה שנים, דמעות אגורות נשפכות מעינינו. ואנחנו נרגשים, מרחפים, מתחילת צמיחתה של תנועה.

אנחנו רוצים לומר באופן ברור: משימתינו הראשונה היא לשחרר את עצמינו.
זה אומר לנקות את ראשינו מכל הזבל הנשפך לתוכם.
מאמר זה הוא נסיון להעלות כמה נושאים, ולהציג כמה רעיונות שיחליפו את אלו הישנים. הוא בראש ובראשונה בשבילנו, נקודת התחלה לדיון. אם סטרייטים יוכלו להיעזר בו כדי להבין מהו שחרור, יהיה זה תוצר לוואי משמח.

 גם אנחנו רוצים לכתוב על מין. אנחנו זכרים ואנחנו פמיניסטים. זה גם חלק מהחיים שלנו, גם אם אנחנו לא נוהגים להשוויץ בכיבושים מיניים בפני חברים בפאב עם כוס בירה, לספר בדיחות על בלונדיניות וכושים,ולהשוות גדלים במלתחות. זה גם חלק מהחיים שלנו, אבל אנחנו מגלים – כשאנחנו מדברים בינינו במקומות שיצרנו עבור שיח של בנים פמיניסטים – שזה חלק שטומן בתוכו הרבה בושה, מבוכה, הסתרה והרבה הרבה בילבול. המיניות שחונכנו אליה, כמי שגודלו כגברים, מעוררת הרבה סיבות טובות להתבייש בה.
גילוי שלפעמים מאוד קשה להשתחרר ממנה הוא משהו שקשה לנו לומר בקול רם. כתבנו את הפאנזין הזה כדי לדבר עם בנים אחרים על הדברים שנראה שאסור לדבר עליהם, או שמביך מדי לעשות את זה (וגם כדי שבנות יוכלו לקרוא ואולי להבין טוב יותר את הבנים שהן מכירות). כתבנו אותו כי אנחנו חושבים שחשיפת הדברים והעלאתם לדיון הם אקטים משחררים, הם מאפשרים להתבונן על עצמינו ולהתחיל להבין. זה הצעד הראשון כדי ליצור מיניות לא אלימה, לא כוחנית, אוהבת. וכדי שנוכל [“להיות סקסייים כפי שרק אנחנו יכולים להיות“ ] נעמי וולף “מיתוס היופי". י