תשעה חודשים לפחות שמרבית המלל הזה אצליף בין שלל הזבל האחר שאני כותב ושראשו לעולם לא יבצבץ מתוך מגירות העץ והתקיות הבינאריות. הסיבות לכך רבות, גם אם כרגע אני לא זוכר יותר משתיים. לאורך רוב שנת 2006 שכנעתי את עצמי לא להוציא שום פאנזין עד שרכבת ההרים הרגשית לא תעצור, אבל בדיעבד אני מודה שזה היה די טיפשי. אפילו עכשיו אני לא רואה את קצה המסילה. שירים, סיפורים, ותמונות אישיות מאת אנרכו-פאנקיסט ממורמר, נלחם בביקורת עצמית ובצורך להקיא החוצה את כשרון הכתיבה והיצירה ולהפריח אותו למקום חיובי במרכז סצנת הפאנק התל אביבית, אביב 2007. |